ריקוד

נשף ריקודים בווינה, 1900, ציור של וילהלם גאוז (Wilhelm Gause)
ילדי גן לומדים לרקוד במעגל

ריקוד הוא התנועעותו של גוף האדם תוך יצירת תבניות תנועתיות הנושאות משמעות או מידע (אסתטי, רגשי, חברתי), בדרך כלל באופן קצבי ולצלילי מוזיקה, המתבצעת או כאומנות מול קהל או למטרות בילוי, טקסים חברתיים, מסורתיים או דתיים, פולחן, ספורט, ריפוי וכדומה.

המילה ריקוד מתארת גם שרשרת מסוימת, מוגדרת ומקובעת, של תנועות ריקוד, למשל: הריקוד "צדיק כתמר" או ריקוד גשם אינדיאני. בהרחבה מתאר המושג התנועעות של חיות או עצמים המזכירה ריקוד אנושי: "דבורת הדבש רוקדת ריקוד המודיע על מיקומו וכמותו של מזון"; "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים" (תהילים קי״ד ד׳).

בעברית של ימינו משתמשים במושג מחול לתיאור כל סוג ריקוד שמיועד להיות מבוצע מול קהל ונתפס כאומנות, בניגוד לצורות ריקוד שמבוצעות למטרות אחרות.

כוריאוגרפיה היא מקצוע בו יצירת אמנות מבוססת על הריקוד, כלומר- הכוריאוגרף בוחר מוזיקה מסוימת ומתאים לה תנועות ריקוד מסוימות, המהוות את עיקר היצירה. טענה ידועה היא כי ריקוד מחובר לנפש האדם דרך הגוף שלו, ומאפשר לו לבטא רגשות שונים (תסכול, כעס, אושר, וכו'), במודע ובאופן בלתי-מודע. ביסוס לטענה זו ניתן למצוא בכך שכל רקדן נוטה לפתח סגנון ריקוד שונה, התלוי גם במצב רוחו ובחברה בה הוא רוקד.

היסטוריה

הריקוד נוצר בשחר האנושות, כחלק מרכזי של הפולחן האלילי (ראו למשל, ריקוד אפריקאי). במהלך ההיסטוריה נחשב הריקוד לתחום עממי יחסית לשאר האומנויות, בעיקר משום שאינו דורש השכלה וחומרי גלם.

הריקוד החל להיות מופץ באירופה בתקופת הרנסאנס, עם תרבות הנשפים שהתפתחה בקרב האצולה באותה תקופה (למרות שהאמנים עצמם לא התעסקו בריקוד).

רק במאות האחרונות קיבל הריקוד מעמד השקול לשאר האומנויות, בעיקר עם פיתוח אמנויות הבמה.

כמו כן, כל תרבות מפתחת סגנונות ריקוד משלה, המשתנים לאורך ההיסטוריה.