שבוע ההתלהבות הרומנטית

שבוע ההתלהבות הרומנטית הוא הכינוי שנתן יון אנטונסקו לבזיזת והכאת היהודים, חילול בתי הכנסת וראשית החרם הכלכלי נגדם בימים הראשונים לאחר כינון השלטון הלגיונרי ברומניה (ספטמבר 1941).

תלונות שהגישו היהודים במשטרה נתקלו במקרה הטוב באדישות, כי גם המשטרה נשלטה על ידי הלגיונרים. בתשובה לתלונה של מנהיג הקהילה היהודית ברומניה, וילהלם פילדרמן, הרגיע אנטונסקו בכותבו שמדובר ב"שבוע של התלהבות רומנטית" וזה יחלוף והכל יחזור לקדמותו. למעשה, הפגיעה ביהודים החריפה ונוספה נגדם חקיקה חדשה.

הרקע

במחצית השנייה של המאה ה-19 רומניה הייתה ידועה לשמצה ביחס הרע והמפלה כלפי היהודים שחיו בשטחה. לפני מלחמת העולם הראשונה היו ברומניה מאות חוקים שנועדו להפלות את היהודים. לאחר המלחמה, קיבלה רומניה שטחים רבים שהיו שייכים לפני כן לאימפריה האוסטרו-הונגרית, לרוסיה ולבולגריה (טרנסילבניה, בסרביה, בוקובינה והקדרילטר). עם הרחבת גבולותיה נדרשה רומניה, על ידי מעצמות המערב, לבטל את כל החקיקה המפלה כלפי המיעוטים ובמיוחד כלפי היהודים. החקיקה המפלה בוטלה באופן רשמי, אך ההפליה נמשכה וגם הייתה התמרמרות מצד חוגים רחבים מאוד על כפיית ביטול חוקי האפליה. כמעט לכל המפלגות ברומניה היה מצע אנטישמי. לדוגמה, דוקטור ז'אן אנצ'ל, מחבר הספר "תולדות השואה - רומניה" מביא בספרו את הציטוט הבא מתוך עלון תעמולה שהופץ בין איכרי טרנסילבניה בשנת 1930:

"...כאשר נגיע לשלטון נעמיס תוך כמה ימים את כל היהודים בקרונות לבהמות ונשלח אותם לחו"ל, ואת רכושם נחלק בינינו לבין המדינה... שום איכר לא ישלם עוד מסים, משום שלמדינה יהיה מספיק כסף ממכירת הרכוש המוחרם מהיהודים."

לאחר הסכם מינכן ופירוק צ'כוסלובקיה, הבינו ברומניה שאנגליה וצרפת אינן קובעות עוד את סדר היום והכוח עבר לידי גרמניה והשכנה המאיימת, שמעולם לא השלימה עם הוויתור על בסרביה, ברית המועצות. בתקופה שקדמה ל"שבוע ההתלהבות הרומנטית" אולצה רומניה, על ידי גרמניה ואיטליה למסור להונגריה ולבולגריה חלקים גדולים משטחה וברית המועצות אילצה אותה לסגת מבסרביה, שעברה לידי הצבא האדום ללא קרב. במהלך משבר קיומי זה, קרסה המערכת הפוליטית, המפלגות סירבו להקים ממשלה והמלך הפקיד את השלטון, ביום 4 בספטמבר 1940, בידי גנרל יון אנטונסקו. אנטונסקו שהדיח את קרול השני, מלך רומניה והמליך במקומו את בנו, המלך מיכאי הראשון, מלך רומניה (אך שלט בעצמו ללא עוררין), פנה במהלך מפתיע לראשי התנועה הלגיונרית, בראשות הוריה סימה, והזמין אותם לקחת חלק בשלטון.

תנועת הלגיונרים הייתה תנועה שואפת נקם, לאחר רצח מנהיגה, קורנליו זליה קודריאנו, בפקודת המלך קרול השני ורדיפת המנהיגים האחרים. התנועה גם חרתה על דגלה סילוק היהודים מרומניה והחרמת רכושם. הם האשימו את היהודים בכל הצרות שפקדו את רומניה, כולל רצח מנהיגם בפקודת המלך (הם טענו שזו השפעת פילגש המלך, שהייתה יהודיה מצד אביה) וגם באובדן השטחים שנלקחו מרומניה.