שכיר חרב

שכיר חרב הוא חייל אשר נלחם, או מעורב בלוחמה עבור כסף, ללא מניעים אידאולוגיים, לאומיים או פוליטיים. כאשר משתמשים במונח ביחס לחייל סדיר בצבא לאומי, זהו בדרך כלל עלבון או זילזול. בסוף המאה העשרים קמו מספר רב של חברות שמשכירות שירותי לחימה בעיקר למדינות במצב של סכסוכים.

צבא שכיר הוא צבא המבוסס על כוח אדם שכיר שאינו חייב בגיוס. השכירים מתוגמלים בהתאם לתפקיד, לדרגה ולמידת הסכנה שבה הם נתונים. יתרונו העיקרי של צבא כזה, בניגוד לצבא שמגויס בגיוס חובה, הוא מקצועיות רבה יותר ומיעוט בעיות התאמה ומשמעת. במקרים מסוימים צבא כזה מתבסס על זרים, ואז, על פי ההגדרה דלעיל, זהו צבא של שכירי חרב. לגיון הזרים הצרפתי הוא דוגמה מפורסמת של צבא שכיר שמשך בעבר שכירי חרב רבים.

דוגמה ידועה של חברה פרטית היא אקזקיוטיב אאוטקאמס (תוצאות ביצועיות), חברה דרום אפריקאית להשכרת שירותי לחימה, שהצליחה להתגבר על המורדים שזרעו הרס בסיירה ליאון ולהשתלט מחדש על מכרות היהלומים. אך לאחר לחץ של ארצות הברית והאו"ם, ב-1999 הועבר חוק האוסר שימוש בשכירי חרב, ונשיא סיירה ליאון פיטר את החברה. בזמן הטבח ברואנדה האו"ם שקל להפעיל את החברה כדי להפסיק את הטבח, אבל הדבר לא יצא אל הפועל בסופו של דבר. המצדדים בהפעלת החברה ברואנדה טענו שגוף של כמה מאות אנשים בעלות של 100 מיליון דולר, מסוגל לבצע מה שכוחות או"ם בהיקף גדול בהרבה של כוח אדם ותקציב איננו מסוגל לעשות.

בארצות הברית פועלות מספר רב של חברות שכאלו. ישנן כמה חברות פרטיות (קבלני כוח אדם) המשכירות שירותי לחימה לצבא ארצות הברית בעיראק בתשלום, והיו הכוח השני בגודלו בעיראק אחרי צבא ארצות הברית[דרוש מקור].

לגיון הזרים

לגיון זרים הוא כוח צבאי המוקם על ידי המדינה מבני לאומים זרים. חיילי לגיון הזרים מתפקדים כמו שכירי החרב אך הם לא שכירי חרב במובן הרגיל של המילה מפני שבשונה משכרי חרב אחרים הלגיונרים אינם משכירים את עצמם "למרבה במחיר". הלגיון מוקם על ידי מדינה ולא על ידי שכרי החרב עצמם (כמו גדודי הזרים בעבר). מעמדו של הלגיונר קרוב למעמדו של חייל רגיל[1]. נחשבים ובעבר היו נפוצים בכל רחבי אירופה. כיום נותרו רק שני לגיוני זרים ביבשת: לגיון הזרים הצרפתי ולגיון הזרים הספרדי. הביטוי "לגיון הזרים" מתייחס בדרך כלל ללגיון הזרים הצרפתי, שהוא המפורסם מבין כולם.