תורת ההכרה

תורת ההכרה (אֶפִּיסְטֵמוֹלוֹגְיָה; מיוונית עתיקה אפיסטמה: ידע, לוגיה (λογία) פירושו "תורה") הוא ענף של הפילוסופיה המתרכז במהות וגבולות הידיעה. שאלות מרכזיות הן: מהי ידיעה, כיצד היא נרכשת ומהו היחס בין המציאות לידיעה.

נושא מרכזי הוא ניתוח היחסים שבין טבע הידיעה לבין המושגים אמת, האמנה והצדקה. נושא נוסף הוא השאלה האם בכלל ניתן לדעת משהו - כלומר, האם הספקנות היא נכונה ובאיזו מידה. בעברית נחשבות לעתים הכרה וידיעה כמילים נרדפות ועל כן אפיסטמולוגיה נקראת גם תורת הידיעה. המושג אפיסטמולוגיה נטבע על ידי הפילוסוף הסקוטי ג'יימס פרדריק פרייר אשר פעל במאה ה-19. אולם העיסוק בה החל כבר אצל הפילוסופים קדם-סוקרטים.

ידיעה

הדיון העכשווי באפיסטמולוגיה עוסק בידיעה טענתית ("ידיעה ש"). ידיעה זו נבדלת מידיעה איך ומהיכרות ישירה. לדוגמה, במתמטיקה ידוע ש: 44 = 22 + 22, אבל גם ישנה ידיעה כיצד לחבר מספרים ולבצע פעולות חשבון. בנוסף, ישנה ידיעה של היכרות ישירה עם אנשים, צבעים וצלילים. ברטרנד ראסל הבחין לראשונה בספרו "בעיות הפילוסופיה" בין ידיעה על ידי תיאור (knowledge by description, סוג של "ידיעה ש") וידיעה בהיכרות ישירה (knowledge by acquaintance). גילברט רייל הדגיש את ההבדל בין "ידיעה ש" ו"ידיעה איך" בספרו "The concept of mind". לדוגמה, רכיבה על אופניים היא בחלקה "ידיעה איך". אולם הידיעה לגבי שיווי המשקל הפיזיקלי הוא "ידיעה ש" ולא נובעת מהידיעה איך לרכב. אין קשר לוגי הכרחי בין סוגי הידיעות.

האמנה

האמנה (belief) היא תוכן מחשבה שהחושב מצמיד לה ערך אמת, כלומר רואה בה אמיתית (בין אם באופן מוצדק או לאו). לדוגמה, אם אני מאמין שהשמים כחולים אזי אני מחזיק בהאמנה "השמיים הם כחולים" ומאמין כי היא אמיתית. אין לבלבל את המושג האמנה עם המושג אמונה (שנקראת באנגלית Faith). המושג אמונה קשור לשדה הדיון התאולוגי והוא בא לידי ביטוי בשפה בצורה כמו X מאמין ב-Y. לעומת זאת, הביטוי הלשוני של מושג ההאמנה הוא X מאמין ש-Y.

אמת

מושג האמת נקשר באופן הדוק למושג ההאמנה. האמנה יכולה להיות אמיתית או שקרית. אם היא שקרית, אז ניתן לומר ש-X מאמין ש-Y אבל אי אפשר לומר X יודע ש-Y מכיוון שהשימוש הלשוני במילה ידיעה מניח את אמיתות ההאמנה עליה נסובה הידיעה. במילים אחרות, אם מישהי יודעת משהו, אז לא ייתכן שהאמנה שלה היא שקרית. לדוגמה, אם אדם חוצה גשר רעוע אז ניתן לומר שהוא מאמין שהגשר לא יקרוס. אם הגשר קורס, אז האדם החזיק בהאמנה שקרית. קשה לומר שהאדם ידע שהגשר בטוח, למרות שהגשר קרס. אם הגשר קרס, אמונתו לא הייתה ידיעה. למרות כל אלו, גם אם האדם האמין שהגשר לא עומד לקרוס והגשר אכן לא קרס, לא נרצה לומר שהאדם ידע שהגשר הוא בטוח - מכיוון שייתכן שאותו אדם לוקח סיכונים (ואז חסרה לו הצדקה).

הצדקה

דיאגרמת אוילר שמייצגת את הגדרת הידיעה כהאמנה אמיתית מוצדקת.

בדיאלוגים של אפלטון - בעיקר במנון ותאיטיטוס - מופיעות מספר תשובות לשאלת הידיעה. אחת מהן היא כי ידיעה היא האמנה אמיתית שיש לה הצדקה כלשהי, בין אם דרך הסבר או דרך הגדרה. מאז ועד שנות ה-60 של המאה ה-20 התפיסה כי ידיעה היא האמנה אמיתית מוצדקת היא ההגדרה המקובלת לידיעה בפילוסופיה. לפי הגדרה זו, אמת היא תנאי הכרחי לידיעה, אך לא תנאי מספיק. תנאי הכרחי נוסף לידיעה הוא הצדקה של האמנה. לדוגמה, אדם שחוצה גשר רעוע מכיוון שהוא מאמין שהגשר לא יקרוס, אך אין לו תשובה לשאלה מדוע הוא חושב שהגשר לא יקרוס, לא יכול לדעת שהגשר הוא בטוח, גם אם הוא חצה אותו והגשר לא קרס. חולה שמאמין שהוא יחלים ממחלה ללא הצדקה לאמונתו לא יכול לדעת שהוא יחלים. רק במקרה שהוא הצדיק את החלמתו, וגם, הוא אכן החלים, ניתן לומר עליו שהוא ידע שהוא יחלים.

מסיבות אלו, הוגדרה ידיעה כך: S יודע ש-P אם ורק אם:

  • P אמיתי;
  • S מאמין ש-P אמיתי;
  • ל-S יש הצדקה להאמין ש-P.

בעיית גטייר

בשנות ה-60 ערער אדמונד גטייר על הגדרה זו באמצעות דוגמאות נגדיות. ערעורו מכונה "בעיית גטייר". גטייר טוען כי קיימים מצבים בהם אדם מחזיק בהאמנה שהיא גם אמיתית וגם מוצדקת, ולמרות זאת האמנתו אינה יכולה להיחשב לידיעה. גטייר מתאר מצב בו ישנם שני אנשים סמית' וג'ונס, אשר מחכים לקבלת תשובה בנוגע לקבלה למקום עבודה. לשניהם יש גם בדיוק 10 מטבעות בכיסיהם. סמית' מאמין כי ג'ונס יקבל את העבודה, וכמו כן הוא יודע כי לג'ונס יש 10 מטבעות בכיס. מכך הוא מגיע להאמנה "מי שיש לו 10 מטבעות בכיס יקבל את העבודה". אך סמית' לא מודע לכך שלו עצמו יש גם 10 מטבעות בכיס. לבסוף מקבל סמית' את העבודה. במצב היפותטי זה, האמנתו של סמית' היא אמיתית ומוצדקת (מכיוון שסמית' יודע שהוא פחות ראוי לעבודה). למרות זאת, לפי גטייר, סמית' לא יודע שהאדם עם 10 המטבעות בכיס יקבל את העבודה. הוא עדיין יהיה מופתע מאוד כאשר הוא ישמע שהוא קיבל אותה. ההאמנה של סמית' היא מוצדקת, אך אמיתותה תלויה במקרה מכיוון שבמקרה גם לסמית' יש בדיוק 10 מטבעות בכיס, למרות שהוא לא מודע לכך.

דוגמה פשוטה יותר: מישהי מסתכלת על גבעה מרוחקת ורואה עליה פסל של סוס. מכאן היא מסיקה את ההאמנה "ישנו יונק בראש הגבעה". בשל המרחק, היא לא רואה כי הסוס אינו אלא פסל. היא גם לא יכולה להבחין בכך שמאחוריו שוכב כלב. ההאמנה כאן היא אמיתית ומוצדקת, אך איננה בגדר של ידיעה.

הבעיה עוררה תגובות רבות במחצית השנייה של המאה ה-20 ונחשבה לבעיה מרכזית באפיסטמולוגיה. בעקבותיה הציע רוברט נוזיק הגדרה מחודשת לידיעה: S יודע ש-P אם ורק אם:

  • P אמיתי;
  • S מאמין ש-P;
  • אילו P היה שקרי, אז S לא היה מאמין ש-P;
  • אם P אמיתי, אז S מאמין ש-P.

לדעת נוזיק הדרישה השלישית פותרת את בעיית גטייר עבור הגדרת הידיעה.

אקסטרנליזם ואינטרנליזם

קיימת הבחנה בין אפיסטמולוגים אקסטרנליסטים לבין אפיסטמולוגים אינטרנליסטים. אקסטרנליסטים סבורים כי גורמים אקסטרנליים (חיצוניים), כאלו שאינם נכללים כמצב פסיכולוגי של היודע, יכולים להוות תנאים לידיעה. כך למשל, תגובתו של אקסטרנליסט לבעיית גטייר תהיה שכדי שהאמנה מוצדקת ואמיתית תחשב לידיעה היא חייבת להיגרם בצורה הנכונה על ידי העובדות הרלוונטיות בעולם. הגרימה הסיבתית, שנמצאת מחוץ לנפשו של היודע, תחשב כתנאי ידיעה חיצוני.

אינטרנליסטים מנגד, טוענים שכל התנאים לידיעה כלולים במצבים פסיכולוגים של היודע. הגותו של רנה דקארט היא דוגמה לגישה אינטרנליסטית להצדקה (למרות שההבחנה לא הייתה מוכרת בימיו). לטענתו הדרך היחידה לחוות את העולם החיצוני היא באמצעות החושים, וכי איננו יכולים לקבל את נתונים החושים כאמינים לחלוטין. מכיוון שכך, ידיעה שמבוססת על חושים אינה יכולה להיות גם היא אמינה לחלוטין. ידיעה אמינה לחלוטין היא ידיעה "ברורה ומובחנת". מכיוון שהאל ברא את העולם, והאל על פי ההנחה הוא טוב, יש להניח כי לבני האדם יש את היכולת לדעת. אך מכאן לא נובע שהאדם לא מסוגל ליפול בטעות. לכן, הדרך לידיעה מובחנת וברורה היא באמצעות ספקנות מתדולוגית, ניסיון להטיל ספק בכל אשר ניתן להיחשב כשקרי. בדרך זו מגיע למסקנה שלא ניתן להטיל ספק בהטלת הספק ובאקט החשיבה הנלווה לו. מכאן המשפט "אני חושב, משמע אני קיים". על סמך ידיעת משפט זה, התכוון דקארט לבסס את כלל הידיעה האפשרית. ה קוגיטו הוא הבסיס האפיסטמולוגי במערכת הפילוסופית של דקארט.