תחנת החלל הבינלאומית

תחנת החלל הבינלאומית
ISS insignia.svg
תחנת החלל הבינלאומית כפי שצולמה על ידי מעבורת החלל אנדוור במהלך משימת STS-134
תחנת החלל הבינלאומית כפי שצולמה על ידי מעבורת החלל אנדוור במהלך משימת STS-134
ארצות הבריתארצות הבריתבריטניהבריטניהצרפתצרפתדנמרקדנמרקספרדספרדאיטליהאיטליההולנדהולנדשוודיהשוודיהקנדהקנדהגרמניהגרמניהשווייץשווייץבלגיהבלגיהברזילברזיליפןיפןנורווגיהנורווגיהרוסיהרוסיה
NSSDC1998-067A
אות קריאהאלפא
צוות6 (משלחת 46)
שיגור19982017
מסה450,000 ק"ג
אורך51 מטרים
רוחב109 מטרים
גובה20 מטרים
נפח מדוחס837 מ"ק
לחץ אטמוספירי101.3 קילו-פסקל
פריגיאה376 ק"מ
אפוגיאה398 ק"מ
נטיית מסלול51.6 מעלות
מהירות מסלולית27,743.8 קמ"ש
זמן הקפה91 דקות
ימים במסלול6,941 (נכון ל-21 בנובמבר 2017)
ימים מאוישים6,228 (נכון ל-21 בנובמבר 2017)
מספר הקפות108,950 (נכון ל-21 בנובמבר 2017)
דעיכה מסלולית2 ק"מ/חודש
ISS configuration 2017-06 en.svg
סרטונים תחנת החלל הבינלאומית - מחוץ לכדור הארץ, למען כדור הארץ
- סרטון בהפקת נאס"א, המציג את תחנת החלל הבינלאומית, המראה ממנה והחיים בה

תחנת החלל הבינלאומית (International Space Station, הידועה גם בראשי התיבות "ISS") היא לוויין מלאכותי מאויש המקיף את כדור הארץ במסלול לווייני נמוך ומשמש כתחנת מחקר. תחנת החלל נמצאת בגובה ממוצע של 400 קילומטר וממומנת על ידי חמש סוכנויות חלל שונות: נאס"א, רוסקוסמוס, הסוכנות היפנית לחקר החלל, סוכנות החלל הקנדית וסוכנות החלל האירופית.

בניית תחנת החלל החלה בנובמבר 1998 עם הצבת היחידה הראשונה, זאריה (Zarya). התחנה צפויה לפעול לכל הפחות עד שנת 2020 ולכל היותר עד 2028.[1][2] ניתן לראות את התחנה מכדור הארץ בעין בלתי מזוינת כנקודת אור הנעה על פני השמיים.[3][4]

התחנה

תחנת החלל הבינלאומית היא איחוד של מספר תחנות חלל שתוכננו כמיזמים נפרדים בידי מספר סוכנויות חלל, ובהן: "פרידום" האמריקאית, " מיר-2" הרוסית, "קולומבוס" האירופאית ו" קיבו" היפנית.[5][6] שורשי המיזם נעוצים בתוכנית מיר ומעבורות החלל בשנת 1994,[7] והמיזם עצמו החל עם שיגור היחידה הראשונה ב־1998 על גבי הטיל הרוסי "פרוטון",[5] ונמשך עם שיגור והרכבת חלקים נוספים כמו: יחידות מדוחסות אוויר ותומכות חיצוניות כחלק ממטען מעבורות החלל, טילי פרוטון ומשגרי סויוז רוסיים.[6] נכון לפברואר 2011, התחנה מורכבת מ־15 יחידות מדוחסות אוויר, אספקת הכוח לתחנה מתבצעת על ידי 16 לוחות סולריים המותקנים על התומכות החיצוניות ועוד 4 לוחות קטנים יותר המותקנים על היחידות הרוסיות.[8] התחנה נמצאת במסלול שבין 278 ק"מ עד 460 ק"מ, במהירות ממוצעת של 27,743.8 קמ"ש ומשלימה 15.7 הקפות סביב כדור הארץ ביממה.[9]

תפעול תחנת החלל הבינלאומית נעשה על ידי חמש סוכנויות החלל[10][11] בו־זמנית באמצעות מרכזי שליטה ובקרה הנמצאים בכדור הארץ. הבעלות וזכויות השימוש בתחנה נקבעו בשורה של הסכמים וחוזים[12] הנותנים לתאגיד החלל הפדרלי של רוסיה בעלות מלאה על היחידות שלה,[13] בעוד שאר התחנה נמצאת בבעלות משותפת של ארבע הסוכנויות האחרות.[14] עלות התחנה כולה מוערכת בכ־100 מיליארד אירו[15] והיא נחשבת למבנה היקר ביותר שנוצר אי פעם.[16] לתחנה נשלחת בקביעות אספקה באמצעות חלליות מספר פעמים בשנה, בעבר ע"י מעבורות החלל האמריקאיות, וחלליות ATV האירופאיות, וכיום (2017) באמצעות חלליות סויוז ו-פרוגרס הרוסיות, חללית קואונוטורי (HTV)‏ [11] היפנית,וכן החלליות הפרטיות דרגון וסיגנוס. לאורך השנים ביקרו בה בה אסטרונאוטים וקוסמונאוטים מ־15 אומות שונות.[17]

נכון לעשור השני של המאה ה־21, התחנה מאוישת בצוותים ומשלחות של אסטרונאוטים וקוסמונאוטים המונים בסביבות 6 אנשים ומחזיקה בשיא הנוכחות האנושית הרציפה הארוכה ביותר בחלל, עם פעילות אנושית רציפה מה־31 באוקטובר 2000‏.[18].

נכון ל-נובממבר 2017 המניין של כלל האסטרונאוטים שביקרו בתחנת החלל הבינלאומית, מכל הלאומים, צוות ומבקרים, עומד על 227.