תפילת מנחה

מתוך פרק תהלים פ"ד הפותח את תפילת מנחה בנוסח ספרד. שערי בית כנסת בשאלון-אן-שמפאן.

ביהדות, תפילת מנחה היא התפילה הנאמרת בכל יום, החל מחצי שעה לאחר חצות היום (על פי החלוקה לשעות זמניות) ועד לשקיעת החמה.

יסודה של תפילת המנחה

לפי המסורת, את תפילת מנחה תיקן יצחק אבינו, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כ"ד,ס"ג), ושיחה פירושה תפילה. כמו כן, התפילה מוסמכת לקורבן התמיד שהוקרב בבית המקדש בשעת בין הערביים[1].

התלמוד במסכת ברכות מדגיש את חשיבותה של תפילת המנחה:

אמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה.

מסכת ברכות, ו' עמוד ב'

התלמוד מתייחס לסיפור המעמד בהר הכרמל במאבק בין אליהו הנביא לנביאי הבעל המוזכר בספר מלכים א'[2]. שם מתואר שאליהו התפלל לה' בזמן "עלות המנחה"[3] ואליהו הנביא נענה מיד בתפילתו. מכאן מסיק התלמוד שזמנה של תפילת מנחה הינו "עת רצון", כלומר שעה בה התפילות מתקבלות יותר מבשעות אחרות של היממה, ולכן על האדם להיות זהיר לבל יפסיד זמן יקר ערך זה.

תפילת מנחה מיוחדת גם בזה שהיא נאמרת באמצע היום כאשר האדם קוטע את רצף יומו לצורך התפילה, בניגוד לתפילת שחרית ותפילת ערבית הנאמרות בתחילת היום ובסופו, בזמנים נוחים.