תקליטון

תקליטון ″½3
תקליטוני ½3 אינץ׳, ¼5 אינץ׳, ו־8 אינץ׳
רכיבים:
1. לשונית מגן
2. נקודת המוקד
3. תריסים
4. עטיפת פלסטיק
5. נייר מעגלי המגן על הדיסק הפנימי
6. דיסק מגנטי
7. סקטור

תַקְלִיטון הוא אמצעי לאחסון נתונים וגיבוי קבצים, על דִסקה שטוחה מחומר פלסטי המצופה בשכבה של חומר הניתן למגנוט. התקליטון ידוע יותר בשמו האנגלי, דיסקט (diskette; מכיל את צורן ההקטנה הצרפתי הנקבי ette-), אשר זכה לתפוצה רבה יותר מאשר המקבילה העברית. המושג הרשמי באנגלית הוא Floppy disk (מילולית: floppy – לא קשיח).

התקליטונים נכנסו לשימוש מסחרי בשנת 1971 ותוך זמן קצר החליפו את השימוש בכרטיסים מנוקבים. הם היו נפוצים מאוד בשנות ה־80 וה־90 עם התרחבות השימוש במחשבים אישיים. השימוש העיקרי בתקליטונים היה הפצת תוכנה, העברת נתונים בין מחשבים ויצירת גיבויים לקבצים קטנים. לפני התרחבות השימוש בדיסקים קשיחים שימשו התקליטונים גם לאחסון מערכות הפעלה ויישומים אחרים.

בסוף המאה ה־20 פסק השימוש בתקליטונים, עקב המעבר לאמצעי אחסון עדיפים ויעילים מהם, וכך התיישן צירוף הלשון העברי החליף דיסקט – מובנו היה בשפת הדיבור "שינה את דרך מחשבתו".

דגמי תקליטונים

קוטרו של התקליטון הנפוץ ביותר לפני יציאת התקליטון משימוש היה ½3 אינץ׳, וניתן לאחסן עליו נתונים בנפח של 720 קילו־בתים בדגמים הישנים (Double Density), או כפול מזה, 1.44 מגה־בתים, בדגמים החדשים (High Density).

מוקדם יותר היו נפוצים תקליטונים בקוטר ¼5 אינץ׳ (בקיבולות 360KB ו־1.2MB) ואף בקוטר 8 אינץ׳, אך אלו הכילו פחות נתונים מאשר הדגמים החדשים יותר, מכיוון שהם השתמשו בטכנולוגיות ישנות יותר.